יום ג' , 30 מרץ 2004 , ח' ניסן תשס"ד

 

הביתה

 

לכבוד המאורע פרק שנכתב במשותף.

זו תמונת היום:

 

 

היום לפני הצהריים נגה נכנסה הביתה. כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.

 

השכם בבוקר התקשרה הרופאה ובשרה לנו שהפעם זה באמת סופי.

זאת, אחרי יומיים של קימה בשש בבוקר בכדי לתפוס את הרופאה שתגיד לנו שנגה יכולה ללכת הביתה היום!

נסענו בהתרגשות גדולה לבי"ח והשארנו את הוריה, אמא שלי (נורית) , להכין את המיטה של נגה .

 

הגענו לבי"ח והצטלמנו ללא נגה בכניסה הראשית .

קבלנו הדרכה קצרה מהאחות ששאלה מתי אנחנו רוצים ללכת הביתה ושנינו ענינו בנחרצות "NOW" !

התחלנו להלביש את נגה ולארגן אותה ליציאה, ואז פתאום נתקלנו בסנסורים. הסתכלנו אחד על השני ושאלתי את

האחות האם אפשר להוריד אותם בכל זאת זה מה שסימן לנו עד היום את סימני החיים של נגה.

היא חייכה ואמרה שכן. נתקנו את נגה מהמוניטור.

שמנו עליה את הכובע, תואם השמיכה, כדי שתתרגל לאט לאט לשינויים ושמנו אותה בסל-קל. כיסינו אותה בשמיכה שאמא

של רון שלחה במיוחד למאורע הזה.

 

 

נגה, יש לציין, התנהגה מאד בטבעיות: ישנה ומצצה את המוצץ במרץ רב.

הצטלמנו בתמונה המסורתית (בפגיה תולים את התמונות של כל הילדים שיוצאים הביתה).

צלמנו את האחיות על מנת שנגה תוכל לראות מי טיפל בה כל כך יפה בשבועות חייה הראשונים.

 

הודינו לצוות בהתרגשות ונפרדנו בחיבוק מהאחיות. הם אמרו שהם יתגעגעו אליה.

 

על פי הכללים הייתי צריכה לצאת על כיסא גלגלים כשאני מחזיקה את נגה. חשבתי לעצמי, בעודי מוסעת ע"י האחות, כמה אחר דמיינתי לעצמי

לפני חודשים ספורים את הרגע הזה ואת סיפור הלידה בכלל.

כמה פעמים הלכתי בשבועות האחרונים במסדרון הזה והכרתי את כל האנשים שעובדים בדלפקים ושמעתה אני לא

אראה אותם על בסיס קבוע ויום יומי.

כמה קינאתי באמהות שראיתי אותן מוציאות את התינוקות שלהן יום- יומיים אחרי הלידה וכל יום תהיתי מתי יגיע יומי ויומה.

חיכינו לרון שיביא את האוטו קרוב ובינתיים קישקשתי עם האחות ונגה ישנה.

 

שמנו אותה באוטו ונסענו הביתה. בהתחלה הרגשתי כאילו אנחנו לוקחים תינוקת שלא שייכת לנו ומהר מאד ההרגשה הפכה לאמירה

"רונ'צ עכשיו יש לנו ילדה משלנו ורק שלנו !" שלוותה בהרבה אושר ומבט דואג לראות אם היא נושמת.

הנסיעה ארכה 10 דקות שבהם רון שאל אותי פעמיים אם צריך לעצור בצד ומספר פעמים אם היא נושמת ומה הצבע שלה.

עם זאת, מעולם לה התמוגגנו כל כך מנסיעה.

מזג האויר היה חורפי אחרי שבועיים של שמש אבל היתה בהחלט הרגשה של אביב באויר.

הוצאנו את נגה מהאוטו והכנסנו אותה הביתה.

קסם.

 

היא עדיין ישנה.

 

רון הוציא את נגה מהסל-קל ועשה לה סיור הכרות בבית, אחרי שהוא כבר שבוע מדבר איתי על הסיור הזה וכמה זה חשוב.

הוא הראה לה, בליווי הסברים, את הסלון, המטבח, המקלחת, חדר השינה וכמובן הפינה שלה.

נגה, מצידה, כנראה לא ממש הבינה את החשיבות, פקחה חצי עין וחזרה לנמנם.

 

שמנו אותה בעריסה, שהיתה מוכנה לגמרי: מצוחצחת, עם סדין חדש, פלנלית, שמיכות וצעצועים, והבאנו אותה לסלון.

המחזה היה משעשע: 3 מבוגרים מעל תינוקת זעירה מחפשים להם מה לעשות וכל דקה שתיים באים לראות את הפרינססה ישנה.

 

הסתכלנו עליה ישנה, אצלנו בבית, עם החיוך המתוק שלה.

אושר גדול. באמת קשה לתאר במילים מה הרגשנו.

 

אנו בתחילתה של הדרך: מוכנים מצפים ומתרגשים.

 

 

 

 

מבט קצר לאחור:

 

ביום שלישי, בדיוק לפני תשעה שבועות תכננו לסוע לסופ"ש ל LA לחופשה אחרונה לפני הלידה.

חודש שביעי להריון נראה בטוח לחלוטין.

בסופו של דבר, קרה מה שקרה ובמקום לנסוע ל LA יצאנו למסע מאוד לא שגרתי.

 

סיכום חופשי של 8 השבועות האחרונים:

 

* 57 ימים מלאים בפגיה.

* 24 שעות מאז הלידה ועד שהרשו לנורית לראות את נגה.

* 6 5 ימים שנגה היתה מחוברת למכונת הנשמה.

* מעבר פעמיים לפגיה למתקדמים, אחרי 3 ו 5 שבועות (ופעם אחת חזרה לפגיה הראשית).

* זיהום אחד מפחיד מאוד (כנראה זה היה NEC ).

* הרבה תינוקות חמודים שהכרנו בפגיה ושמחנו לראות אותם הולכים הביתה (וגם קצת קנאנו, אפשר

להודות)

* מטיה, תינוקת שהיתה שכנה של נגה ב NICU ונאבקה על חייה. יום אחד, בזמן שמצבה היה קריטי, באנו וראינו

שהמקום שלה ריק ונעלמו כל המכונות. שאלנו איפא היא. האחות, בתשובה, הצביעה למעלה.

אני בתמימותי, שאלתי, אם יש פגיה יותר נמרצת למעלה ...

* הכפלה במשקל.

* מאות נסיעות בקו בית-בי"ח.

* המון שיחות טרנסאטלנטיות.

* הרבה מילים חדשות שלמדנו באנגלית. לא כתבתי על כך, אבל ה לא היה קל לחוות את כל הסיפור הזה

בשפה זרה. שהמצב לא טוב, שפה והבנה יכולים להוות עוגן. אצלנו הם היו מכשול אך גם עליו התגברנו.

ויש לזה גם יתרון מי האמין שפעם נוכל לפטפט בחופשיות באנגלית על פיהוק, גיהוק, התעטשות, גרפס ושאר

ירקות.

* הרבה מזל וכח רצון שתוצאתם שנגה דלגה בהצלחה מעל כל הסיבוכים הפוטנציאלים של פגים.

* הרבה אנשים שהחזיקו אצבעות והתפללו (ואפילו היה מי ששלמו לו על התפילה. באמת !)

* וגם - רגעים ספורים של יאוש.

* מלוא החופן אמונה ותקווה.

 

 

לסיפור הזה יש סוף טוב.

הכנסנו היום הביתה ילדה בריאה ומקסימה.

אמרו לי שיש פתגם יהודי שאומר שכאשר ילד מגיע לעולם העולם נברא מחדש.

היום שהכנסנו את נגה הביתה הרגשנו את זה חזק ועמוק בלב.

 

נורית ורון

 

-----------------------------------------------

היומן הגיע לקו הסיום שלו. שמועה גונבה לאוזנינו שהיו לו כמה וכמה קוראים נאמנים.

תודה על ההתעניינות, ההשתתפות והתקווה המשותפת. הם היו חשובים עבורינו והורגשו מבעד למרחבים

הוירטואלים.

מי שרוצה לכתוב ברכה לנגה לרגל הגעתה הביתה, מוזמן לשלוח לה לכתובת:

noga@yoashveshoshana.net . אנחנו נדפיס את הברכות ונשמור לה.

(עוד אין לה ממש דוא"ל, אבל זה יגיע אלינו).

מלבד זה, האתר ( www.yoashveshoshana.net) ימשיך להתעדכן בחלקים שלו שהוזנחו.

בנוסף נשים באתר עוד הרבה תמונות של נגה יושבת, הולכת לראשונה, מטיילת, בגן ילדים, יום ראשון בכיתה א' ,

בת מצווה, מסיבת סיום של בי"ס ובגיוס.

גיוס ?? ברור שלא. היא הרי תהיה סרבנית !

J

 

 

חזרה ליומן